החלטה בתיק ע"פ 1897/05

ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב (השופט ג' נויטל) מיום 22.2.2005 שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 6572/04.

1.        נגד המערער ושני נאשמים נוספים הוגש כתב אישום בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. ביום 8.2.2005 הודיעו המערער והמשיבה לבית המשפט דלמטה על הסדר טיעון אליו הגיעו. לפי ההסדר יוטלו על המערער 30 חודשי מאסר בפועל הכוללים הפעלה של 18 חודשי מאסר על תנאי בגין שתי הרשעות קודמות. כן נאמר ששלושים חודשי המאסר מצטברים למאסרו הנוכחי בסך שבעה חודשים.  המערער הורשע על פי הודאתו והתיק נקבע לטיעונים לעונש. ביום 22.2.2005 ביקש המערער לחזור בו מהודאתו עקב אי הבנת ההסדר  לאשורו. לדידו, הסיק הוא מההסדר שעליו לרצות עוד 23 חודשי מאסר כיוון ששבעת החודשים שריצה חופפים, ולא מצטברים, לתקופת המאסר שבהסדר. לפיכך, לו היה יודע שעליו לרצות עוד 30 חודשי מאסר לא היה מסכים להסדר. במידה ובקשה זו תיענה, ביקש המערער גם כי בית המשפט יפסול את עצמו ולא ישמע את התיק. השופט קיבל את הבקשה לחזרה מהודאה אך דחה את בקשת הפסלות.

2.        על החלטה זו הוגש ערעור שנשמע בפניי ביום 21.3.2005. לטענת המערער, הודאתו בהסדר הטיעון וחשיפת השופט להרשעות קודמות יוצרות חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים. בנוסף, טוען המערער כי רכיב מרכזי בתיק תהיה ההכרעה במהימנותו. לפיכך, ובהתחשב בעובדה שטרם התחיל הדיון בהוכחות, מתחזק החשש למשוא פנים. המשיבה חולקת על טענות אלו. המשיבה מדגישה את ההלכה לפיה חזרה מהודאה לא תביא, ככלל, לפסילת השופט. המשיבה טוענת שגם לגופו של עניין החשש ממשוא פנים קטן כיוון שהשופט לא מודע לסוג ההרשעות שהובילו למאסר על תנאי (להבדיל מעצם קיומו של מאסר על תנאי).

3.        לאחר שעיינתי בחומר המונח בפניי, נחה דעתי כי די הערעור להידחות. הלכה פסוקה היא שחזרה מהודאה אינה מקימה, כשלעצמה, עילת פסלות (ע"פ 4020/94 דורפמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 768; ע"פ 1650/97 בגלמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4112/97 פרץ ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ההנחה היא ששופט מקצועי כשיר להתמודד עם שינוי זה ולהכריע מבלי להתחשב בהודאתו הקודמת של הנאשם (ע"פ 1640/04 קקון ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כלל דומה חל גם ביחס לחשיפת  עברו הפלילי של נאשם: חשיפה זו אין בה כשלעצמה כדי להביא לפסלות השופט (ע"פ 8854/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). עם זאת, קיימות נסיבות חריגות בהן משקלן של הראיות הבלתי קבילות (ובכללן ההודאה והעבר הפלילי) גבוה במיוחד. בנסיבות כאלו נוצרת "מסה קריטית" של ראיות לא קבילות שמגיעה לכדי פגיעה במקצועיותו של שופט (ע"פ 6752/97 רפי פרידן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 329). אך המקרה שבפניי איננו כזה, משנחשף השופט לחומר ראיות מצומצם למדי. נחה דעתי כי בית המשפט קמא טרם גיבש עמדה בעניינו של המערער ולא קם חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים כלפי המערער.

הערעור נדחה.

ניתן היום, י"א אדר ב, תשס"ה (22.03.05).

                                                                                                ה נ ש י א

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: